כתבת תחקיר- הגיבורים שנשארו לבד: הטראומה השקטה של כוחות ההצלה מ־7 באוקטובר

מד״א, משטרה וזק״א היו הראשונים להיכנס לזירות הטבח והאחרונים לקבל טיפול. מאחורי הגבורה והתפקוד תחת אש מסתתרת מציאות קשה של טראומה, זוועות וחוסר תמיכה במי שראו את מה שאף אדם לא אמור לראות.

 

הנושא: 

כוחות העזרה  מד״א, המשטרה וזק״א  היו הראשונים שנכנסו לשריפה, לעשן ואזעקות ב־7 באוקטובר, לעיתים עוד לפני שידעו מה בדיוק מחכה להם. הם התייצבו מול סצנות שלא אמורות להתקיים במציאות: בתים שרופים עם משפחות שלמות בפנים, ילדים מחובקים זה בזה, כבישי מילוט שהפכו לשדות קרב, וגופות שחלקן היו בלתי ניתנות לזיהוי. כשהמדינה הייתה בהלם, הם היו חייבים להמשיך לתפקד לאסוף, לחלץ, לזהות, לפנות, ולתעד. אבל אף אחד לא באמת הכין אותם למה שראו שם. גם אנשי מקצוע מנוסים מצאו את עצמם מתפרקים מבפנים; חלקם לא מצליחים לישון, אחרים קופצים מכל רעש קטן, ורבים מסתובבים עם תמונות שלא יוצאות להם מהראש. למרות שהם היו החיץ האנושי בין הכאוס לבין ניצולי הזוועוות, התמיכה שהם קיבלו אחר כך הייתה חלקית, איטית ולעיתים כמעט לא קיימת. הטראומה שהם נשאו הפכה לשקטה שקופה כי בזמן שהציבור ראה אותם כגיבורים, בתוך הראש שלהם התנהלו עדיין כל הזירות מהיום הארור ההוא.

 

הצגת הבעיה המרכזית

ביום שבו מדינה שלמה קרסה לרגע אחד, היו אלה אנשי מד״א, המשטרה וזק״א שנכנסו ראשונים לתוך התופת. אבל מתברר שגם אחרי שהעשן התפזר והזוועות הפכו לכותרות, כמעט אף אחד לא עצר לשאול מה קורה לאנשים שנאלצו לראות את כל זה מקרוב. אנחנו מדברים הרבה על הפצועים, הרבה על החטופים אבל כמעט לא מדברים על הטראומה של מי שאסף את הגופות, פינה ילדים שרופים, והסתער על זירות שלא אמורות להתקיים במציאות.

 

הצגת ההקשר החברתי הרחב + נתונים

מדובר באירוע ההמוני הקשה בתולדות ישראל. לפי נתוני מד״א והמשטרה, מאות צוותים יצאו לשטח בתוך דקות, חלקם ללא ציוד, ללא גיבוי וללא מידע מודיעיני. מחקרים מראים כי חשיפה רבה לזירות מוות אלימות מעלה משמעותית את הסיכון ל־PTSD מורכב — אך במדינת ישראל מעט מאוד משאבים מוקצים לטיפול שיטתי בכוחות העזרה עצמם.
נוצר פה פרדוקס: האנשים שמצילים אותנו – נשארים אחרונים בתור להצלה.

 

דוגמה אקטואלית להמחשת הבעיה

 

הכתבה מראה בצורה מאוד ברורה את הבעיה המרכזית: האנשים שנכנסו לזירות הטבח בעיקר מתנדבי זק״א, אבל גם מד״א והמשטרה נחשפו לכמויות אדירות של גופות וזוועות בקצב שלא היה הגיוני, בלי הכנה אמיתית ובלי מספיק תמיכה נפשית. בכתבה מתואר איך הם עבדו בלי הפסקה, איך משאיות שלמות התמלאו בגופות כל חצי שעה, ואיך אפילו גברים קשוחים ביותר מצאו את עצמם בוכים בלילות. זה ממחיש שהמדינה והמערכת לא היו מוכנות לא רק לאירוע עצמו, אלא גם למה שיקרה לאנשים שמטפלים בו. הם נשארו להתמודד לבד עם התמונות והטראומה, בזמן שהציבור רואה אותם כגיבורים אבל בפנים הם נשברים.

 

הצגת הצדדים המעורבים בבעיה

• מד״א – הצוותים הראשונים שנכנסו ליישובים מותקפים תחת אש.
   

• המשטרה – לוחמי יס״מ, סיור, יחידות מיוחדות ושוטרי תחנות שראו עשרות זירות קיצוניות.
   

• זק״א – מתנדבים שאספו חלקי גופות במשך ימים ארוכים.
   

• משרד הבריאות ומשרד הביטחון – האחראים על מערך התמיכה הנפשי.
   

• החברה הישראלית – שמעריצה אותם בזמן אמת, אבל שוכחת אותם ביום שאחרי.
   

 

הקשר רחב יותר – בארץ ובעולם

בעולם כבר ידוע שכוחות חירום נמצאים בסיכון גבוה לפוסט טראומה. במדינות כמו קנדה ובריטניה קיימת חובת טיפול מובנה. בישראל — זה עדיין תלוי במערכת שתקועה מאחור.

 

דברים שרוב הציבור לא יודע

• רוב כוחות העזרה אינם מקבלים טיפול נפשי חובה לאחר חשיפה לאירוע טראומטי.
   

• לעיתים הם נדרשים לחזור לעבודה תוך ימים ספורים.
   

• יש כאלו שמפתחים התמכרויות, דיכאון או חרדה – בלי שהמערכת עוקבת אחרי זה.
   

 

איך הבעיה משפיעה על קהל היעד ולמה היא רלוונטית

אם אנחנו רוצים מדינה שבה כוחות החירום שלנו מסוגלים לפעול ברגע האמת, חובה שנדאג לבריאות הנפשית שלהם. אם הם ישברו כולנו נשלם את המחיר.

 

מה המסר שלי ביחס לבעיה

אי־אפשר לדרוש מאנשים להציל חיים ולצפות שהם יעברו הלאה כאילו כלום. כוחות העזרה הם לא מכונות הם בני אדם, והטראומה שהם סוחבים היא חלק מהטראומה הלאומית שלנו.

 

פתרונות קיימים לבעיה

• מעטפת טיפולית של קופות החולים (לא מספיקה).
   

• יחידות תמיכה פסיכולוגית בתוך הארגונים עצמם.
   

• קבוצות שיח ועמותות שמציעות התנדבותית טיפול.
   

 

פתרונות אפשריים שצריך לחזק

• תוכנית לאומית לתמיכה נפשית לכוחות טראומה.
   

• טיפולים מיידיים בתוך 24–48 שעות לאחר חשיפה.
   

• הגדלת התקנים לפסיכולוגים ייעודיים במד״א, משטרה וזק״א.
   

• הנחה מוגדרת בחוק לטיפול נפשי לעובדי חירום.
   

 

קריאה לפעולה

אנחנו הציבור לא יכולים לשתוק.
אם יש רגע לקחת אחריות אז זה עכשיו
לשתף את הסיפור, לעמוד לצד כוחות החירום, ולדרוש מהמדינה לבנות מערך טיפולי אמיתי למי שנלחמו על החיים שלנו בזמן שאנחנו היינו במקלטים.

 

תמונת סטילס-

 

 

התמונה שואפת לייצג את סיפור גבורתם וטראומה של כוחות מד"א, משטרה וזק"א, וזאת על ידי הצגת שלוש דמויות חילוץ וביטחון ניצבות איתן בלב סביבה הרוסה ומלאת הרס (המייצגת את זירות הטבח), עם התאריך "7.10.23" חרוט מעל, כסמל לאירוע המכונן והכאוב בו יצאו כוחות אלו לחזית כדי לטפל בזוועות שראו ולספוג את המחיר הנפשי הכבד.

 

​

​

​

​

​

​

ביבליוגרפיה:

https://www.ynet.co.il/economy/peopleoftheyear/article/by11jtgbga 

 

https://www.youtube.com/watch?v=mmAeNg_bywU 

https://www.mako.co.il/health-weekend/Article-21399395a986c81027.htm