All Posts

פורים, חג של שמחה וזיקוקים, הופך לאירוע קשה עבור רבים מהלומי הקרב בישראל. הכתבה ב־ynet מתארת את רוני בן ה־35 מעכו, שמרגיש כל פיצוץ כמו חזרה לקרב, עם לילות ללא שינה, התקפי חרדה ותחושת דריכות תמידית. מהכתבה עולה שגם כשהמדינה מנסה להגן באמצעות קמפיינים ואכיפה, הלומי הקרב מרגישים שקופים וחסרי הכרה, וההתמודדות היומיומית שלהם נשארת קשה מאוד. מדובר בבעיה חברתית רחבה, לא רק אישית, כי חוסר המודעות והחסמים לקבלת טיפול ותמיכה מחמירים את מצבם. לדעתי, חשוב שהחברה תבין את המשמעות של פוסט ט

הכתבה עוסקת במצבם של הלומי קרב המתמודדים עם תגובת הלם קרב. הכתבה מציגה את הקשיים היומיומיים שלהם לאחר השירות הצבאי. מהכתבה עולה כי למרות חומרת הבעיה אין מספיק מודעות בחברה להלומי הקרב ורבים מהם נאלצים להיאבק כדי לקבל הכרה וטיפול מתאים. בנוסף בכתבה מציגים מחסור בתמיכה ושיקום להלומי קרב מה שמחמיר את מצבם. הכתבה מדגישה כי מדובר בבעיה חברתית רחבה ולא רק אישית ובכך מהווה חלק מהמאבק על קביעת סדר היום הציבורי בכך שהכתבה מעלה את הנושא למודעות ומעודדת דיון ציבורי סביב הצורך בשינוי ו

לוחם צנחנים נפצע אתמול קשה לאחר שניסה לשים קץ לחייו, ו-3 חיילים אחרים התאבדו בשבוע וחצי האחרונים • מאז תחילת המלחמה נרשמה עלייה הדרגתית במספר החיילים שנטלו את חייהם • "זה נושא שנחשב לטאבו - וחייבים להתחיל עליו שיח", מספרת לונה, אחותו של החלל ולד סרגיינקו • ראש המרכז לחקר האובדנות מציג את הכלים שיכולים לסייע בהתמודדות לדעתי מה שמתואר בכתבה הוא מאוד מטריד זה מראה שיש קושי אמיתי שלא מקבל מספיק תשומת לב זה קשה לראות שחיילים צעירים מתמודדים עם עומס נפשי גדול ולא תמיד מרגישים בנוח

קראתי כתבה באתר mako שמציגה את הסיפורים האישיים של אנשים שמתמודדים עם פוסט טראומה בעקבות המלחמה. מה שהכי תפס אותי בכתבה זה ההבנה שהמלחמה לא באמת נגמרת עבור אותם אנשים – גם אחרי שהם חוזרים הביתה, הם ממשיכים להילחם בתוך עצמם.נהכתבה מתארת איך אנשים שחוו אירועים קשים סובלים מפלאשבקים, חרדות, קשיי שינה ופחדים שלא עוזבים אותם. חלקם מתקשים לחזור לשגרה, לעבוד, או אפילו להיות בסביבה של אנשים. זה גרם לי להבין עד כמה הפוסט טראומה היא לא רק בעיה אישית, אלא בעיה חברתית שלמה. לדעתי, אחד הד

זה ממש עצוב שהאדם בכתבה לא זכה להיחשב כחלל צה״ל. יש היום כל כך הרבה לוחמים והלומי קרב שמתמודדים עם טראומה קשה, שמאבדים את האמונה או אפילו שוקלים לשים קץ לחייהם כי הכאב והזיכרונות קשים מדי. חלקם מרגישים שהמדינה שכחה אותם, שאין מספיק טיפול או תמיכה למי שנפגע נפשית. זה גרם לי לחשוב על כמה קל לדבר על פציעות בגוף, אבל קשה הרבה יותר לדבר על פגיעות בנפש. לדעתי חייבים לדבר על הנושא הזה יותר, להבין שזה לא חולשה אלא תגובה אנושית לכאב ולחוויות הקשות שהם עברו. אנחנו כחברה צריכים להפסיק ל

פוסט טראומה והלם קרב בעקבות אירועי ה־7 באוקטובר- לאחר אירועי ה־7 באוקטובר והמלחמה בעזה, הרבה אזרחים וחיילים בישראל מתמודדים עם פוסט־טראומה. קראתי כתבה על לוחמים שראו דברים קשים מאוד בזמן הלחימה, ומאז הם מתקשים לישון, מתקשים לתפקד ביום־יום, וחיים עם פחדים וזיכרונות קשים וכאלה שמאז המלחמה רצו לשים קץ לחייהם. חלקם אפילו מרגישים שהמדינה שכחה מהם, ושאין מספיק טיפול ותמיכה למי שנפגע נפשית. זה גרם לי לחשוב על כמה קל לנו לדבר על פצועים בגוף, אבל הרבה יותר קשה לדבר על פציעות בנפש. לדע

הכתבה על החיילים שמתמודדים עם הלם קרב ממש נגעה בי משום שזהו נושא חשוב שחייב לדבר עליו ולהעלות אותו למודעות. זה נושא רגיש שסובלים ממנו המון חיילים חשוב לי להגיד שפוסט טראומה זה לא חולשה אלא זו תגובה טבעית למה שהם עוברים. הרבה לוחמים חוזרים מהקרב אבל ממשיכים להילחם בראש ובלב וצריך לדבר על זה יותר. אסור להשאיר אותם לבד הם נתנו הכל בשביל כולנו ועכשיו התפקיד שלנו הוא לתמוך בהם, להקשיב ולעזור להם לקבל את הטיפול שמגיע להם. ככל שנדבר על זה יותר נוכל לשבור את הסטיגמה ולתת להם באמת את

המקרה של רועי שלו , שורד מסיבת הנובה שאיבד את בת זוגו ולאחר שנתיים התאבד הוא מקרה שממחיש בצורה כואבת עד כמה הפוסט טראומה עלולה להרוס חיים גם זמן רב אחרי האירוע , ובמקרה של רועי כשנתיים אחרי האירוע . רועי לא היה חייל שנלחם או נפצע בקרב אלא יצא לחגוג במסיבה שמשם לא חזר כמו שהגיע אליה . הוא הפך להלום קרב בנפש , הוא נלחם יום יום בזיכרונות , בכאב על האובדן של בת זוגו… במשך שנתיים הוא ניסה לשרוד עד אותו יום , כמה ימים אחרי השבעה באוקטובר 2025 , שנתיים אחרי, הוא התאבד . המקרה הזה הו

בתאריך 3/9/2025 התקיים בכנסת דיון סוער על גיוס חרדים, אבל מה שתפס את תשומת הלב באמת היה הרגע שבו אחד מלוחמי הלום הקרב דיבר ואמר: הלום קרב בכנסת: "אני גופה מהלכת, ניסיתי להתאבד" המשפט הזה שובר את הלב. שוב אנחנו רואים איך מי שנתנו את הכול בשביל המדינה צריכים להתחנן שיראו אותם, שיקשיבו להם, שיזכרו שהם עדיין נלחמים – רק הפעם לא בשדה הקרב, אלא בבית, בראש, ובלב. הגיע הזמן שמדינת ישראל תשים את בריאות הנפש של הלומי הקרב בראש סדר העדיפויות. תתייגו, תשתפו, ואל תשבו בצד – כי מאחורי