הלם הקרב שלא נגמר

שורדי הנובה במאבק על החיים:

 

הצגת הנושא

בשבעה באוקטובר מסיבת “נובה” בדרום הארץ הפכה ברגע אחד מאירוע מוזיקה וחופש לאחד האסונות הקשים שהתרחשו במדינת ישראל. מאות צעירים שהגיעו לרקוד ולחגוג מצאו את עצמם במצב של פחד קיצוני, ירי מסיבי, חטיפות ורגעים ארוכים של חוסר ודאות לגבי חייהם. מאז אותו יום, רבים מהניצולים מנסים לנהל חיים רגילים ללמוד, לעבוד, לחזור לשגרה . אך הטראומה שחוו לא נעלמת כל כך מהר. יותר ויותר מהם מתמודדים כיום עם מה שמוגדר כהלם קרב או פוסט טראומה למרות שלא היו חיילים בעת האירוע אלא אזרחים תמימים שבאו למסיבת טבע.

 

הבעיה המרכזית

הבעיה המרכזית שעולה מהתחקיר היא הפער הגדול בין עומק הפגיעה הנפשית שחוו הניצולים לבין הטיפול והתמיכה שהם מצליחים לקבל בפועל. רבים מהם סובלים משלל תסמינים קשים: פלאשבקים, חרדות, סיוטים, חוסר שינה וקושי לתפקד ביום־יום. למרות זאת, מערכות בריאות הנפש בישראל מתקשות לעמוד בעומס, זמני ההמתנה לטיפול ארוכים, ולא תמיד מוצע להם מענה מקצועי שמתאים לטראומה שהם עברו. חלק מהניצולים מרגישים שנותרו מאחור, כאילו ברגע שהאירוע ירד מהכותרות , גם הם “נעלמו” מהשיח הציבורי ומהאחריות של המדינה. התוצאה היא דור צעיר שמנסה להתמודד לבד עם פצע נפשי עמוק שעדיין לא קיבל את הטיפול הראוי. 

 

הנתונים שמצאתי וחקרתי

על פי נתונים מאתר הכנסת , המוסד לביטוח לאומי הכיר בכ 3710 משורדי המסיבה כנפגעי פעולות האיבה , כולם הוכרו כאנשים עם הפרעת דחק ולחלקם הוכרו גם פגיעות פיזיות. בתשעת החודשים הראשונים למלחמה הפעיל משרד הרווחה והביטחון החברתי מעטפת טיפולית עבור שורדי המסיבה בשותפות עם הקואליציה הישראלית לטראומה , כחלק ממעטפת זו ניתן מענה לכ- 1200 שורדים , כלומר רק שליש מהשורדים שמוכרים בפני הביטוח לאומי .   לפי הנתונים ניתן להבין כי רק מיעוט מהשורדים מקבל טיפול רציף . החברה הישראלית מתמודדת היום עם טראומה משותפת אך בתוך החברה יש את הקולות שנשארים מאחור , בעיקר שורדי המסיבה שחוו את הזוועה בעצמם וזוכרים הכל. 

*נעזרתי במציאת הנתונים באתר הכנסת.

 

הצדדים המעורבים בבעיה 

ההתמודדות של ניצולי מסיבת הנובה עם הלם הקרב אינה משפיעה רק עליהם עצמם. סביבם יש מערכת של אנשים ומוסדות שמעורבים במאבק הזה חלקם עוזרים, חלקם מתקשים לעמוד בעומס, וחלקם מעלים שאלות קשות על אחריות, תמיכה ואדישות.

 

הניצולים - הניצולים מגלים כוחות נפשיים אדירים. רבים מהם משתפים את הסיפור שלהם, מבקשים עזרה, תומכים אחד בשני ומנסים לחזור לשגרה למרות הקושי. משפחותיהם עומדות מאחוריהם, דוחפות לטיפול, מחבקות ומחזיקות אותם ברגעים הקשים. הפצע הנפשי שהאירוע השאיר אצלם עמוק וכואב. הם סובלים מפלאשבקים, חרדה, קשיי שינה, הימנעות מאנשים ומקומות, ואובדן תחושת ביטחון בסיסית. חלק מהניצולים מתקשים לספר מה עבר עליהם, ולכן גם לא מקבלים עזרה מספקת. יש כאלו שנשארים לבד בתוך הטראומה. חלק מהניצולים מספרים שהם מרגישים נטושים כאילו אחרי שהאירוע ירד מהחדשות, גם הם “ירדו” מסדר העדיפויות. חלקם חווים חוסר אמפתיה מהסביבה, ואפילו הערות כמו “תהיה חזק” או “זה כבר מאחוריך”, שמגבירות את הבושה והבדידות.

 

המדינה - המדינה מפעילה מערכים לטיפול נפשי, קופות החולים פתחו מסגרות מיוחדות לנפגעי טראומה, וארגונים שונים מציעים ליווי ותמיכה. יש אנשי מקצוע שמקדישים את חייהם לעזור לניצולים ולעמוד לצידם.  אך הבעיה היא שהמערכת עמוסה מאוד ….. ואז מתמודדים עם מחסור בפסיכולוגים, עומס רב וזמני המתנה ארוכים לטיפול. לא כל מטפל מתמחה בטראומה מהסוג שחוו בנובה, ולכן לא כל טיפול מתאים. חלק מהניצולים מרגישים שהמדינה “מסמנת וי” במקום לפתור את הבעיה. יש סיפורים על אנשים שחיכו חודשים לטיפול, או כאלה שלא קיבלו הכרה רשמית כנפגעי טראומה ולכן לא זכאים לעזרה ממשלתית. זה יוצר תחושה קשה שהמערכת לא עומדת מאחורי מי שנפגע. 

 

החברה הישראלית - הציבור בחברה הישראלית מגלה התגייסות מדהימה מתנדבים, קבוצות תמיכה, ערבי הסברה ועזרה לניצולים. בבתי ספר, בתנועות נוער ובקהילות נעשות שיחות על התמודדות נפשית ועל חשיבות העזרה.אך , הזיכרון הציבורי קצר. ככל שהזמן עובר, רבים עוברים הלאה, בעוד הניצולים עדיין תקועים באותו יום. וזוהי בעיה גדולה . בנוסף ישנה חוסר מודעות לטראומה נפשית וזה מוביל לכך שהרבה אנשים לא באמת מבינים מה הניצולים עוברים. יש מי שמפנים מבט, מעדיפים להתעלם או אפילו מטילים ספק בגודל הפגיעה הנפשית. בחלק מהמקרים, הצעירים מרגישים שהחברה מצפה מהם “להסתדר כבר”, כאילו הטראומה היא משהו שאפשר להפסיק פתאום. 

 

פתרונות אפשריים לבעיה 

כדי להתמודד עם המצוקה של הניצולים ממסיבת הנובה ועם תסמיני הלם הקרב, צריך לעבוד בכמה כיוונים במקביל  גם ברמה המערכתית, גם ברמה החברתית וגם ברמה האישית. להלן הפתרונות המרכזיים שיכולים לשפר את המצב. הרחבת שירותי בריאות הנפש וקיצור זמני ההמתנה לטיפול, הכרה רשמית בנפגעי טראומה אזרחיים כדי שיוכלו לקבל תמיכה מלאה, והגברת המודעות הציבורית לחשיבות הטיפול בפגיעות נפשיות. בנוסף, חשוב לספק מסגרות תמיכה לקהילות ולמשפחות, ולפתח תכניות שיקום ארוכות טווח שיעזרו לניצולים לחזור בהדרגה לשגרה ולחיים רגילים.

 

ריאיון עם שורדת מסיבת הנובה מזל תזזו:

מזל תזזו בת 34 מנתיבות היא שורדת מסיבת הנובה , היום מזל היא פעילת הסברה שמשתפת את הסיפור הקשה שעברה . בריאיון זה מזל תשתף על המשך חייה מאז אותו יום ואיך הפוסט טראומה מתלווה אליה מאז . מזל היא שגרירה בעמותת " ישראליז " שעושה שימוש בכלים של מציאות וירטואלית כדי להמחיש לעולם מה קרה בשבעה באוקטובר . 

ראיינתי את מזל על מספר שאלות שבהן התייחסתי להתמודדות שלה עם הפוסט טראומה ,אלה היו תשובותיה : 

בתור שורדת מסיבת הנובה , מה השתנה אצלך מאז אותו יום - במחשבות ובתחושת הביטחון שלך? "הכל השתנה, מאדם שהיה מאוד בטוח בעולם ,מאז אותו יום אין תחושת ביטחון בכלל , אי אפשר לסמוך על שום דבר . " מזל מסבירה כי לפי תחושותיה היא עדיין נמצאת שם , באותה מסיבה רצחנית , היא עדיין חיה את זה . מבחינתה המלחמה עדיין לא נגמרה והיא בעצמה נלחמת שהמציאות הזאת תיגמר . היא היתה בן אדם עם מחשבות מאוד בסיסיות ורגילות על סיום הלימודים , מסיבות , חברים כל זה כבר לא קיים מבחינתה , אין אותם יותר …הכל השתנה מבחינתה. 

מהי התמיכה שקיבלת מהמדינה , מהחברה ומה לדעתך עדיין חסר? האם יש פיתרון לחוסר הזה? יש עמותות או ארגונים שאת מכירה שעזרו ותמכו בך ? 

מזל מספרת שהיא קיבלה את הבסיס , פגישות חוסן - אלה פגישות שניתנות לנפגעי חרדה , טראומה ופוסט טראומה אחרי אירועים קשים. המדינה מפנה את הנפגעים למרכזי חוסן או לפגישות חוסן דרך קופות החולים . זמן הטיפול ידי וקצר יחסית ולא טיפול מספק עמוק ולכן הרבה נפגעים מרגישים שהוא לא מספיק עבורם אך הם מאוד מותשים מהמצב כך שהם פשוט מוותרים . לפי המדינה , מזל בעצם סיימה את מחסה הטיפולים שלה אך היא מרגישה שהיא כן צריכה להמשיך לטפל בפוסט הטראומה וזה אכן מצב מורכב . עם זאת , יש הרבה ארגונים ועמותות כמו " לב בטוח "  שמספקים טיפול מקצועי ותמיכה נפשית לשורדי המסיבות באזור עוטף עזה במיוחד מסיבת ה"נובה". 

השורדים נמצאים במצב שהוא באמת קשה עבורם . לפי דבריה של מזל , אין מספיק…ויש תחושת התנערות וזה מוביל לתוצאות קשות מאוד . סביבה יש חברים שמתאבדים…. היא מזכירה את חבריה רועי שליו ושיראל . אף אחד לא דיבר איתם לפני וגם לה כרגע אף אחד לא דואג , מתי שקשה לה וכואב לה היא זאת שצריכה לדרוש שיטפלו בה וזה אכן תחושות מאוד קשות. 

מה היית רוצה שהציבור ידע על שורדי הנובה ועל מה שאת בעצמך עברת ? 

"אומנם יש אנשים כמוני שמדברים על זה ובתוך זה כל הזמן אז הם פשוט מעבדים את זה יותר ומצליחים להחזיק את זה יותר , אבל יש אנשים שלא יוצאים מהבית עד היום , כבר שנתיים…. הנפש שלהם עדיין שם "  הציבור הוא חלק משמעותי מהדבר הזה כמו הממשלה והמערכות הפועלות במדינה , לציבור יש חלק מאוד גדול פה . הציבור צריך לזכור ולהבין שעבורם , עבור שורדי מסיבת "הנובה" הכל השתנה "מי שמכיר שורד מהנובה תדע שהוא בן אדם אחר ממה שהכרת " לא צריך לרחם עליהם , זה לא מה שהם מבקשים  . הם מבקשים הבנה והכלה . 

 

הנעה לפעולה

המאבק של ניצולי מסיבת הנובה הוא שלנו כולנו. אתם, כנוער וכתלמידים, יכולים להשפיע: לדבר על הנושא בכיתה ובתנועות נוער, לתמוך בנפגעים, ולהצטרף לפעילויות קהילתיות ועמותות שעוזרות לניצולים. בנוסף, שתפו את הכתבה ברשתות החברתיות והגיבו ככל שיותר אנשים יכירו את הסיפור, כך נוכל ליצור מודעות אמיתית, לעודד שינוי ולוודא שאף אחד מהניצולים לא יישאר לבד עם הכאב שלו.