כתבת תחקיר:
-הטראומה שהחיילים קיבלו בעזה-
מאז המלחמה עלה מספר הלומי הקרב
הם אנשים שחוו מצבי מלחמה או עימותים קשים והם נושאים איתם תגובות נפשיות שמשפיעות על חיי היומיום שלהם המסר שלי הוא שאני רוצה להעלות למודעות על נושא ההלם קרב אני רוצה שהמדינה תעזור יותר ותעניק
תקציב גבוה יותר לטיפול בהלומי קרב.
הלומי קרב מתמודדים עם פגיעה עמוקה ומתמשכת ביכולת לחזור לתפקוד רגיל לאחר חשיפה לאירועי
לחימה קיצוניים. הטראומה שאינה מעובדת ממשיכה להשפיע עליהם בחיי היומיום ומתבטאת בפלאשבקים, סיוטים,דריכות יתר והימנעות מגירויים שמזכירים את הקרב. תחושת סכנה תמידית לצד רגשות קשים כמו אשמה, בושה וניתוק רגשי, מקשה עליהם להשתלב מחדש בחברה, לקיים מערכות יחסים ולשמור על שגרת חיים בסיסית. בכך הלם קרב אינו רק זיכרון כואב מהעבר, אלא מצב נפשי פעיל שממשיך לעצב את המציאות הפנימית וההתנהגות של הלוחמים זמן רב לאחר סיום האירועים הטראומתיים.
במהלך התחקיר חקרתי את הגורמים המעורבים בבעיית ההלם קרב השפעה על הלוחמים ומשפחותיהם המשפחות מתמודדות עם שינויי התנהגות, התפרצויות, הסתגרות, התקפי חרדה החיילים עצמם יכולים לחוות עומס רגשי נפשי קשה והם צריכים עזרה בלהתמודד עם ההתקפים.
השפעה על החברה הישראלית: הנוכחות של פוסט טראומטיים גוברת. במרחב הציבורי יש עלייה בביקוש למערכות טיפול ממשלתיות כמו משרד הביטחון או אגף השיקום ולשירותים פסיכולוגיים.
השיח התקשורתי על פוסט טראומה מוגברת בתקשורת.
הסטיגמה החברתית היא שלמרות עלייה במודעות עדיין קיימת סטיגמה לגבי הלומי קרב: תפיסה של חולשה או כישלון אישי החיילים מתביישים ויש מקרים שהם אפילו לא מודעים לכך שהם פוסט טראומטיים. לוחמים נמנעים מלפנות לטיפול, במיוחד במילואים וביחידות קרביות שבהן יש תרבות של להתמודד לבד.
במהלך התחקיר מצאתי ממחקרים ש15% מהלוחמים מפתחים פוסט-טראומה מובהקת.
-לאחר מבצעים אינטנסיביים במיוחד מספר הפונים לאגף השיקום של משרד הביטחון עלה משמעותית.
התסמינים המרכזיים שהלומי קרב סובלים מהם הם:
-פלאשבקים: כ־70–90%
-סיוטים חוזרים: 60–80%.
-התפרצויות עצבים 60–70%.
-הימנעות חברתית: 40–60%.
-ערנות יתר 70–80%.
כתבה אקטואלית: לצורך המחשת התסמינים ראיינתי את דין מרושניקוב שחשף את הפוסט טראומה שלו
במהלך עבודתי נתקלתי בכתבה שהכותרת שלה " אל תאמרו הלומי קרב אלא לוחמים עם תגובת קרב"
בחרתי בכתבה זו מפני שהיא מתקשרת לנושא שלי ולמה שאני רוצה להעביר המסר שלי הוא הלומי קרב הם פגועי נפש בעקבות המלחמות .
הבעיה שעולה בכתבה היא שלא מקשיבים להלומי קרב המסר שלהם הוא שזהו נושא חשוב שחייב לדבר עליו ולהעלות אותו למודעות הם אומרים שפוסט טראומה זה לא חולשה אלא זו תגובה טבעית למה שהם עוברים.
הרבה לוחמים חוזרים מהקרב אבל ממשיכים להילחם בראש ובלב וצריך לדבר על זה יותר. אסור להשאיר אותם לבד הם נתנו הכל בשביל כולנו ועכשיו התפקיד שלנו הוא לתמוך בהם, להקשיב ולעזור להם לקבל את הטיפול שמגיע להם. ככל שנדבר על זה יותר נוכל לשבור את הסטיגמה ולתת להם באמת את החיבוק שהם צריכים.
הצדדים המעורבים בבעיית הפוסט טראומה:
מערכת הבריאות:
שכוללת פסיכיאטרים, פסיכולוגים, מרפאות ממשלתיות וקופות החולים אחראית על אבחון, טיפול ושיקום ועזרה לפוסט טראומטיים סובלת מעומסים. מערכת הבריאות הציבורית מתקשה להעניק את הטיפול שהלומי קרב באמת צריכים. התורים ארוכים, זמינות הפסיכולוגים נמוכה, ולא תמיד יש מטפלים שמתמחים בטראומה קרבית. מי שכן מצליח להגיע לטיפול מגלה שלרוב מדובר במפגשים קצרים ומוגבלים שלא נותנים מענה לעומק הכאב. המשפחות כמעט לא מקבלות תמיכה, למרות שהן נושאות חלק עצום מהעומס.
משרד הביטחון – אגף שיקום פוסט טראומטיים:
משרד הביטחון אמור להכיר בנפגעים להעניק להם טיפול, מימון ושיקום. נתקל בעומס אדיר ופעמים רבות מתגלעים עימותים סביב הכרה בזכאות, מה שמעצים את הפגיעה הרגשית. משרד הביטחון, שאמור להיות הכתובת המרכזית לליווי הלומי קרב, לא מעניק את המענה שהלוחמים זקוקים לו באמת. במקום תהליך שיקומי מהיר ורגיש. רבים מהלוחמים נתקלים בדרישות בלתי נגמרות להוכיח את הפגיעה שלהם שוב ושוב. הכרה בהלם קרב שאמורה להיות צעד בסיסי בדרך לטיפול, הופכת למאבק מתיש שמנטרל את מי שהגיע למערכת כבר שבור ופגיע. גם אחרי ההכרה, הלוחמים מספרים על מחסור בליווי אמיתי, חוסר התאמה בטיפולים, וקצבאות שלא מאפשרות שיקום ארוך טווח.
המדינה והמערכת הפוליטית:
המדינה קובעת חקיקה,תקציבים ומדיניות בנושא הלומי קרב. המדינה לא תמיד נותנת מספיק עבורם והם לא מקבלים את הטיפול שמגיע להם. קובעי המדיניות לא דואגים להבטיח מערך תמיכה אמיתית למרות דוחות והמלצות התקציבים לא גדלים והפיקוח על הטיפול כמעט לא קיים. כל עוד לא בוצעה השקעה משמעותית במערך שיקום ממלכתי הלומי הקרב ימשיכו לשלם את המחיר לבד בזמן שהמדינה שהגנו עליה אינה מעניקה להם את הגב שהם זקוקים לו.
הצד הטוב שמעורב בבעיית ההלם קרב:
1.
אנשי טיפול, חברים או בני משפחה יכולים לעזור להתקדמות אמיתית לחזרה לשגרה, ירידה ברמת החרדה, עלייה בביטחון. ההרגשה שיש משמעות לעשייה היא מאוד מחזקת.
2.
אנשי טיפול יכולים לעזור בטיפולים לסובלים מהלם קרב יעזרו להם לטפל בחרדות שלהם ובקשיים על נפש האדם, סבלנות יכולת והכלה.
3.
תמיכה לאורך זמן יכולה ליצור קשרי אמון עמוקים. הרבה מטפלים מדווחים על רגעים מרגשים של התקדמות, שיח פתוח ואמון שנבנה מחדש.
הצד הרע שמעורב בבעיית ההלם קרב:
-
הצבא יכול להיות גורם מעורב בבעיה משום שבגלל המראות הקשים וההתמודדות עם הקושי חיילים מתחילים לסבול מהלם קרב בעקבות המראות הקשים שהם עוברים וחווים במהלך השירות הצבאי הם מתמודדים עם מראות קשים.
דברים שרוב הציבור לא יודע על פוסט טראומה:
-
פוסט טראומה יכול להופיע זמן רב אחרי שהאירוע קרה.
חלק מהאנשים מתחילים לחוות תסמינים רק חודשים או שנים לאחר שהאירוע קורה
2.המדינה לא מספיק עוזרת להלומי הקרב ולא מספקת להם מספיק עזרה לבריאות הנפש שלהם
צילום סטילס-
אפשר לראות חייל הסובל מהלם קרב רואים את הקושי
ואת הטראומות שהוא עבר כמו שניתן לראות את הקושי בתמונה גם הלומי הקרב סובלם מקושי זה באופן יום יומי
המסר שלי הוא: שפוסט טראומה אינה מאבק של אדם אחד בלבד אלא מסע משותף של המתמודד ושל מי שמטפל בו. ההחלמה מתבססת על קשר אנושי, סבלנות ועל הבנה. הלומי קרב נושאים איתם פצעים שאינם תמיד נראים לעין אבל הם אמיתיים ומשפיעים על כל פעולה בחייהם.
חשוב שנבין שההתמודדות שלהם אינה חולשה אלא תוצאה של תגובה פוסט טראומטית.
הלום קרב זקוק לסביבה שמכירה בקושי ומעניקה תמיכה וההכרה בנושא.
